חבר שלי ביומיים האחרונים לקח על עצמו את אתגר הכנת הלחם ולא סתם לחם,לחם מחמצת,לחם שיש לו כל כך הרבה שלבים,שכבר אי אפשר לדעת מה עשית ומה לא.והוא אכן הצליח להכין כיכר אחת קטנה,נשאר מספיק בצק בשביל עוד אחת,חבר שלי רצה שאני אכין אותה אבל חוץ מזה שלא יכולתי להיות בבית גם התהליך כמו שסיפרתי ארוך ומסובך והסיר שאיתו מכינים את החלם כבד ושביר,ככה שלא באמת יכולתי לעשות את זה.
אז החבר ברגע גאוני החליט שהשותף יכין את הלחם,לא באמת חשבתי שזה יקרה,אבל זה קרה,כמו כל הדברים שאתה מקווה בסתר ליבך שלא יקרו,שאם הטלפון נופל אתה מתפלל שהוא לא ישבר אבל הוא בכל זאת נשבר או כמו שאתה מגיע למשרד ומתפלל שנשאר חלב לקפה שלך ולא איזה מניאק השאיר כף חלב בקרטון רייק,או כמו להגיע בזמן בשעות שיא או שהשאירו לכם את החתיכה האחרונה של העוגה,איזה יופי אבל היא כבר מקולקלת.יש לי עוד הרבה דוגמאות אבל בואו נחזור לסיפור.
אז השותף המטונף הכין את החלם כמו שחבר שלי ביקש,חבר שלי חזר מאוחר בלילה עייף אחרי שעות ארוכות של עבודה ואחרי חצות וכל מה שמעניין את השותף המטונף זה רק לדבר,כמו תרקטור שחורש בבוץ,בלי לנשום.
"אפשר לעשות את זה טוב יותר! ראית איך אני עשית את זה ואיך אתה עשית את זה,מה שאני עושה טוב יותר ואני יודע לעשות הכי טוב כי אני הכי טוב וזה הכי טוב שאפשר לעשות טוב יותר כי אני אגיד לך ואספר לך איך עושים את זה טוב יותר,יש לי הסבר לדברים ,אפשר לעשות את זה טוב יותר,אתה צריך לראות מה אני עושה טוב יותר" וככה,זה לא ניגמר...
כבר ברחתי,לא יכולתי לשמוע את הקול שלו.
חבר שלי בא אחרי,ניסה להרגיע אותי,הציע לי לנסות את הלחם,סוף סוף שמחתי! קצת זמן איכות לבד! בלי היצור המטונף הזה.
רק יצאנו למטבח והשותף המטונף קופץ,"יש לחם?מה יש לחם?איפה לחם,תביא תלחם!פורסים את הלחם!"
מה אתה בא?מי קרא לך??מה אתה רוצה?ושוב פעם הטרקטור התחיל,הפעם לא הייתה לי סבלנות כבר,ברחתי ישר,השותף המטונף צועק אלי ברקע:"טוב,אחי!"
אני לא אח שלך ולא אחות שלך,לך תזדיין עם פרות חולות HIV ותמות.
למה זה מגיע לי.
;){kind=link}